החלטה בתיק ו"ע 1049/05

בתיק זה מבקש המערער כי הועדה תכיר בו כ"אב שכול" של ******* ז"ל (להלן: " המנוח"), למרות שאינו אביו הביולוגי, אביו החורג (במועד המוות) או אביו המאמץ כדין, וזאת שבשל נסיבות מיוחדות שהמערער הביא בפני הועדה.  

1.     זהו ערעור על החלטת קצין תגמולים מיום 23.11.05 ולפיו לאחר שהוכר קשר בין נסיבות פטירתו של המנוח לבין נכותו המוכרת החליט קצין התגמולים, שהמערער אינו זכאי להכרה כ"בן משפחה" על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י-1950 (להלן: " החוק") מאחר ואינו עומד בקריטריונים המוגדרים בחוק להכרה כ"הורו של נספה". המערער הגיש את הערעור לועדה על פי הוראות החוק. 

2.     המערער היה נשוי לגברת עתידה *******, אמו הביולוגית של המנוח (להלן: " האם") החל משנת 1985 ועד לשנת 1997, דהיינו מאז היות המנוח בן 9 ועד היות המנוח בן 21. המנוח נפטר בגין 28 כתוצאה מנכות גופנית ונפשית המוכרת כקשורה לשרות וזאת ביום 3.12.04. ביום זה היה המערער גרוש מאמו של המנוח כ-7 שנים, אך לטענתו המשיך לתפקיד כאביו של המנוח בצורה מוחלטת, על כל המשתמע מכך, וכך גם ראו זאת כולם ובעיקר המערער, גרושתו והמנוח. 

3.     אין מחלוקת כי בגיל ילדות של המנוח נסע אביו הביולוגי להשתקע בארצות הברית ומאז לא תפקד כלל כאביו של המנוח. אמו של המנוח נישאה למערער ולטענת המערער הוא תפקד למעשה כאביו של המנוח מאז נישואיו לאם ועד יום מותו של המנוח, ללא קשר לפרידתו מהאם. בהסתמך על כך, המערער מבקש לראות בו כהורה של המנוח ולקבל הכרה כהורה של נספה.

4.     אביו הביולוגי של המנוח, ככל שהובהר לנו, אינו מבקש להיות מוכר כ"הורה שכול".

5.     השאלה העומדת שבמחלוקת בערעור זה הינה האם המערער עונה אחר ההגדרה של "בן משפחה" בהתאם לסעיף 1 לחוק ויכול להחשב כ"הורה של נספה", על מנת לקבל הכרה כאב שכול.

ההגדרה בחוק

6.     על פי סעיף 1 לחוק מוגדר "בן משפחה" כהורה שכול כדלקמן:

"בן משפחה של חייל שנספה במערכה פירושו

...

(ג) הורו של הנספה, ובכלל זה הורה חורג והורה מאמץ (להלן - שכול),

אולם אם היה לנספה הורה מלידה והורה חורג או מאמץ, שניהם בני מין אחד, לא יראו כשכול אלא אותו הורה שקצין התגמולים יחליט עליו לאחר ששוכנע שמחסורו של הנספה היה לאחרונה על אותו הורה או שמחסורו של אותו הורה היה על הנספה סמוך לפטירתו;

לענין פסקה זו תהיה העובדה שאדם אמן את הנספה בהיותו קטין חמש שנים לפחות שלא על מנת לקבל פרס - ראיה לאימוץ הנספה על ידי אותו אדם;

הורה קצין התגמולים כן, רשאי הוא להורות שישולם תגמול גם להורה האחר אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין."

7.     לטענת המשיב מסעיף ההגדרות עולה כי הורה שכול יכול להיות הורה ביולוגי, הורה חורג או הורה מאמץ. לטענת המשיב המערער אינו עונה על אף אחד מן ההגדרות האלה. לטענת המערער לעומת זאת הורה שכול יכול להיות מי שאמן את הנספה בהיותו קטין במשך 5 שנים שלא על מנת לקבל פרס והוא יחשב גם כן כהורה מאמץ וכן טוען המערער כי במצב בו היה לנספה הורה ביולוגי וגם הורה מאמץ או הורה חורג בני אותו מין יראו כשכול את אותו הורה שמחסורו של הנספה היה עליו.

8.     נוסח זה של החוק לא היה הנוסח המקורי ובשנת 1958 תוקן החוק ובהגדרת בן משפחה הוספה הפסקה השניה בה נאמר: "לענין פסקה זו, תהיה העובדה שאדם אמן את הנספה בהיותו קטין 5 שנים לפחות שלא על מנת לקבל פרס - ראיה לאימוץ הנספה על ידי אותו אדם". בדברי ההסבר להצעת החוק לאותו תיקון, משנת 1957 (הצ"ח 328, ט' בכסלו תשי"ח, 2 בדצמבר 1957) נכתב: "לענין פסקה זו יראו כהורה מאמץ גם את מי שהציבור רואהו כהורה הנספה ובהיות הנספה קטין אימנו חמש שנים לפחות שלא על מנת לקבל פרס." המערער טוען לפיכך כי על פי כוונת המחוקק הורה מאמץ הינו גם מי שהציבור רואה בו כהורה של הנספה ואשר אימנו במהלך 5 שנים בהיותו קטין אף בהעדר צו פורמאלי. יש לציין כי המילה "אמן" מופיעה בחלק ממאגרי החקיקה האלקטרוניים כ"אימץ", אולם זו שגיאה, הן משום שבנוסח המקורי בנוסח החוק "ברשומות" כתוב "אמן" והן משום שבהצעת החוק נרשם "אימנו" והן משום שהדבר עולה מהגיון הדברים שהרי אם היה אימוץ של ממש בהיות הנספה "קטין" אין משמעות ואין צורך בחריג. החריג קובע כי מי שאמן מלשון אומנה, דהיינו מי קיבל לטיפולו וחזקתו קטין על מנת לדאוג לו ולתרום להתפתחותו בכל מובן שהוא במשך חמש נשים יחשב כ"הורה מאמץ".

9.     המשיב לעומת זאת טוען כי המערער אינו אב חורג, שכן בעת מות המנוח לא היה נשוי לאמו של המנוח. המערער וודאי אינו הורה ביולוגי של המנוח והמערער גם אינו הורה מאמץ, שכן לא אימץ את המנוח כדין על פי צו של בית משפט הנותן את הסמכות החוקית לשמש אביו של ילד ולגדל אותו כבנו.

10.            המערער טוען עוד כי מחסורו של הנספה היה עליו גם בעת האחרונה ולכן הוא זכאי להיות מוכר כהורה של נספה, למרות, שלמנוח היה אב ביולוגי.

11.            הועדה לאחר ששמעה את העדויות השונות השתכנעה כי המערער אכן שימש כאביו של המנוח וכי הוא זכאי להכרה כהורה שכול. להלן יובאו הנימוקים להחלטתנו.